לפני 25 שנה פחות שבוע | שירית כשר

אחותו של רס״ן יהורז כשר ז״ל

לפני 25 שנה פחות שבוע, בשבת אחר הצהרים, קבענו אחי ואני להיפגש בנקודה מסוימת בסיני. הוא בחופשת הסמסטר של סוף השנה הראשונה ללימודיו בטכניון, נסע לטייל שם עם אישתו וחברים ואני בדרך לאותו מקום עם בן זוגי. שני זוגות צעירים בתחילת חייהם. רשמתי את שם נקודת המפגש, אי שם בחופי סיני, על פתק קטן, גזר נייר, וטמנתי בארנק.

הפגישה לא יצאה לפועל. אני חולצתי מסיני עם תרמילי המאובק מאבק המדבר, אותו ארזתי בפעם האחרונה ולא ארזתי מאז, ובתוכו הארנק ובתוכו הפתק. ובארון יצא אחי משם, מאובק מאבק המדבר, שבא מצא את מותו. ובארונו הוא נושא את חיוכו האחרון מעין חצי החיוך האופייני שלו. והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת יעמעמו לאיטם חיי הקודמים.

שנים אחזרתי בחוזקה בתרמיל, בארנק ובפתק. קרועת לב אך נושמת. כבויה אך פועמת, מפת הדרכים האישית שלי משורטטת בפתק קטן בארנק מהוהה בתרמיל מאובק. בחיפוש מתמיד אחר הצופן שיפענח את מפת הדרכים שתשיב אותנו לאחור. בערוב כל יום, הייתי מוציאה את הארנק מהתרמיל ואת הפתק מהארנק קוראת את הכתוב ומחפשת את הרמז: כיצד אפשר להשיב הכל לאחור? מהי מפת הדרכים המובילה לפגישה המחודשת? ואולם ערב ערב, אין תשובה, אין פתרון ואין מוצא.

שנים של חיפוש אחרי החסר היום יומי, אחרי שיחות החולין בשולחן שבת, הטלפון, החיבוק השיחה הבטלה, הצחוק ללא סיבה ופגישות אחר הצהרים בגינה של סבתא וסבא. הפתק זעק לעברי את נקודת הציון החסרה ואני אובדת בדרכים.

אולי הוא בשבילי האוניברסיטה? בדרך לשיעור כזה או אחר. משוכנעת שראיתי אותו על יד בית הספר לרפואה בתל אביב.

אולי הוא במכוניתו נוסע מהצפון ועוד מעט יגיע וירחיב בסיפוריו על הלימודים בפקולטה?

אולי בכל זאת הוא ידפוק בדלת הבית וישוב מאובק מסדרת מילואים בדרום?

אולי הוא בחדר הלידה עם אישתו מביאים את ילדם המשותף לעולם?

אולי בכל זאת יבוא לליל הסדר, הוא ואשתו ומשפחתו שלא היתה?

עם השנים מתיי הלכו והתרבו ועתה כבר חיפשתי לא רק אותו אלא גם את שאר בני המשפחה החסרים.

ובמילותיו של המשורר:

"לפעמים אני שוכחת ונכנסת לרחובות ששוב אינם שלך, פותחת תריס בזרוע שקטה." ״לא ללכת, יצאתי רק לקנות״. או שאני באה אל בתים לשאול, ההיית בזה? מימים ימימה היית."

כך גם אני, ואחרים שכמותי, הולכים אנחנו בשבילים שמתנו הלכו בהם מחפשים להשלים את החסר, לשוב לאחור ולחוש את האין. הרבה רחובות ששוב אינם שלו עברתי וכך גם רחובות שהיו אמורים להיות שלו אך הוא לא הספיק לכבוש אותם, הייתי.

הימים דוחפים אותי קדימה, כמו דחיפתם של גלי הים אל החוף, אך המציאות שלי מושכת אותי לאחור בדיוק כמו אשת לוט אשר לא הצליחה לעצור בעדה, הפנתה את ראשה והפכה לנציב דומם. גם אני כמו אשת לוט, לא מצליחה לא להביט לאחור למרות שיודעת שהמבט לאחור לא יגלה היכן הוא ולא ילחש מתי ישוב?

והקול, ותנועת הגוף, והחיוך הצנוע, הנוכחות הפיזית והגשמית דוהה והולכת יחד עם הדיו שעל הפתק שספון בארנק שספון בתיק, כאילו דמותו הולכת ונמחקת, הולכת ומתרחקת הולכת ודוהה ועוד מעט היתה ואיננה. 

והימים נוקפים ועוברים, והפתק שבתוך הארנק שבתוך התיק המאובק אבד ונשאר רק קצפו הלבן שלא השאיר סימן אבל צרוב חזק על לוח ליבי. ויהורז גם הוא וקצפו הלבן התרחקו והלכו. אחי! אחי הטוב, אחי הטוב שפרח כמו יונה (כמילותיה של תרצה אתר) ולא שב כשכלו המים.  

ובשלהי קיץ אחד, השלכתי את התיק המאובק שבתוכו הארנק ובתוכו הפתק ממצוק חיי, לא לפני שצרבתי את צלמו ותוכנו בתוכי. לא עוד. הפתק אינו מפה אל מקום לא נודע שבו הכל נשאר כשהיה. הפתק אינו יכול להשיב את שהלך ולא ישוב. הארנק אינו מכיל דבר והתיק אינו אלא משאת נפש דהויה ומאובקת.

וכשראשי חדל להסב לאחור ואני חדלתי להיות אשת לוט, אז, ורק אז מצאתי שוב את אחי, את יהורז. יהורז שדמותו היולית והוא זך מכל נוכחות גשמית. יהורז שהוא רוח, שהוא מחשבה, שהוא עננה ביום בהיר וכוס מים קרים ביום חמסין. יהורז שהוא קולות שירה וצחוק ילדים, יהורז שהוא שמים וים והכוכבים. יהורז שהוא בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת, יהורז שהוא קיים ולא קיים באותה נשימה. יהורז שהוא אני אבל גם יהורז, יהורז שנשאר כשהיה אבל התבגר יחד איתי.

יהורז שהיה למת, חזר והיה ליהורז החי בדמותו החדשה, אינו מדבר וקולו נשמע, אינו רואה אך מביט בעניים פקוחות. והידיים ידי והקול הוא קולי אבל “אני” זה “אנחנו” עכשיו והוא זה אני. וגם הבכורה שנשאתי על כתפיי במשך תקופה ארוכה הוחזרה אליו ואינה שלי יותר כי אם שלנו, של שנינו. אחי הבכור שב והיינו לאחד!

אני בדרכי הפיזית, הגשמית, היום יומית והוא, יהורז השרף והמלאך בדמותו שהינה דמותי במעשי שהינם גם מעשיו. המת בתוך החי והחי ובתוכו המת. כל אחד הוא חלק של שלם וכל אחד הוא שלם בפני עצמו. וכל מעשה שלי, כל מחווה הוא מעשה שלנו, מעשה ידינו, וכל מחשבה חולפת הינה מחשבה משותפת.

התרמיל הוא אני וליבי הארנק ויהורז אשר בארנקי הוא מפת הדרכים. ושנינו הולכים בדרכים ולא מביטים לאחור, אני במעשיי והוא עם המפה, מנוותים ביחד את מעשינו שיהיו נכונים לנו ושיטיבו עם שנינו, אני במעשה והוא בתוצאתה, אני בסיפור והוא בהשלכתויו. מביטים קדימה ביחד וחיים.

ולעת כל ערב אנו מסכמים את היום שהיה, רוקמים את סיפור חיינו המשותפים, ובהנץ הבוקר אנחנו מתכננים יחדיו את מעשינו העתידיים. הרבה נחמה אני מוצאת ברגעים האלו. אינני צריכה להביט לאחור כדי לחפש אותו, די לי להביט בתוכי.

וגם אתם, המחפשים יום יום את יהורז שלכם, דעו לכם כי אין צורך לחפש. בתוככם הוא נמצא. הוא הולך עימכם ממקום למקום, מתבונן, רואה וחיי דרככם, אתם התרמיל, ליבכם הוא ארנק ויהורז הוא מעין מפת דרכים קטנה. 

אני רוצה לסיים במיליותיו המופלאות והמדויקות של עמיחי בשירו "מותו של פרדסן"

לִפְנוֹת עֶרֶב לְיַד הַפַּרְדֵּס

אֲשֶׁר נוֹשֵׂא אֶת פֵּרוֹתָיו כְּמוֹ תִקְוָה

אֲנִי זוֹכֵרֶת אֶת הָאִישׁ שֶׁשָׁתַל אוֹתו

 אֲשֶר נָשָׂא אֶת תִקְוָתוֹ הַגְדוֹלָה כְּמוֹ פֵּירוֹת.

הַבְּרוֹשִׁים הָאֲפֵלִים עֲדַיִן עוֹמְדִים שָׁם

זְקוּפֵי קוֹמָה, כְּמוֹ שְׂכִירֵי חֶרֶב

הַמוּכָנִים לְהִשָׁלַח לְכֹל מָקוֹם לַמִלְחָמָה

בַּפַּרְדֵס נֶגֶד הָרוּחַ

וּבְבֵית הַקְבָרוֹת נֶגֶד הַשִׁכְחָה.

עַכְשָׁו הָאִישׁ הַזֶה אֲשֶׁר שָׁתַל

הוֹלֵךְ לַמְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הַבְּרוֹשִים לְבָנִים

וְהֶעלִים לְבָנִים וְהַפֵּרוֹת לְבָנִים

וּמְלֵאֵי וִיתוּר וְשַׁלְוָה.

אֲבָל הַתִּקְוָה הַגְדוֹלָה נִשְׁאֲרָה לָנוּ

יְרֻקָּה כֶּעָלִים וּכְתוּמָּה כַּתַּפּוּזִים

וַחֲזָקָה כָּאִישׁ אֲשֶׁר שָׁתַל.

תודה