הספד ליהורז | פרופ׳ אסא כשר

הספד ליהורז, 2003, אסא כשר, אבא של רס״ן יהורז כשר ז״ל

תמה  שנת אבל.

שוב פונה היום, נוטים צללי ערב, נוקף יום האסון.

שוב אנחנו כאן, לכבוד יהורז, נאספים, כמעט בין הערביים,

בעיבורה של עיר הולדתו, סביב מקום מנוחתו לעולמים,

בשער יהורז של השמיים.

ושוב אני כאן, בלב נדכה, ברוח רצוצה, בנפש עטופה, בעיניים מלאות אפילה,

בא לספוד ליהורז ולבכותו מרה, בתחנה זו של הדרך השחורה, בתחנה זו של דרכי האחרונה.

ומי יודע איזו תחנה, בדרך האחרונה, היא התחנה האחרונה בדרך האחרונה.

במקום הזה, בכל שעה כזאת, דרכן של העיניים שהן מושפלות

מפני שהרוח, כמו השמש, הולכת ומשתפלת, הולכת וכלה אורה,

והכל יודעין שהולכת ובאה שעת חשכה,

וגם מפני שהרוח מסתגרת מפני המראה הזה, יכאיב ולא יחבש,

של השמש זורחת והשיטה פורחת.

ובכל זאת,

במקום הזה, בשעה כזאת, נישא את העיניים המושפלות,

מן הצל שלרגלינו,

אל העץ שלראשינו,

אל הפרחים שלעינינו,

פרחים בצהוב ולבן,

פרחי הטוהר הצהוב, פרחי היופי הלבן, פרחי העדינות המושלמת בצהוב ולבן.

יפים ככל שהם, הפרחים הללו, טהורים ככל שהינם, מושלמים בעדינותם ככל שיהיו,

סופם שהם נופלים.

לעתים הם נופלים בעיתם,

לעתים הם נופלים שלא בעיתם,

ובין אם כך ובין אם כך, לעולם לא נניח להם

ליפול ולהיוותר, מונחים כלעומת שנפלו.

שהרי פרח שנפל,

עד מהרה פניו מתכרכמות,

עד מהרה הוא כמו מכריז, בקול חם ומכורכם:

גזרה על הפרח שייפול מן העץ,

גזרה על המת שיישתכח מן הלב.

אלא שנוכח פרח שנפל,

נוכח הקול האומר: גזרה,

אנחנו אומרים: כאן לא תהיה לגזרה כזו ממשלה.

אומרים ועושים: כאן לא תהיה לה ממשלה.

אומרים ועושים, מרחיקים מן העין ומרחיקים מן הלב ומרחיקים מן הדעת,

אומרים ועושים ומרחיקים

כל פרח שנפל, כל עלה שנשר,

עד שלא יישמע כאן הקול, עד שלא תישמע כאן שום בת קול

של אותה גזרה, שאין בה חפץ, שאין בה טוב.

כאן, המת לא משתכח מן הלב.

כאן, גזרת השכחה לא תקנה לה שביתה,

אף לא דריסת רגל, אף לא אחיזה של רגע.

כאן, אין שכחה.

כאן, החיים נמשכים, בלבבות,

כמות שהם, עד כמה שאפשר, כמות שהם.

יהורז אהובי,

בתוך ליבי אתה חי.

חי בתוך ליבי, אתה שומע את ליבי.

חי בתוך ליבי, אתה רואה את חדרי ליבי.

שומע את קולות ליבי, אתה שומע את הדממה הדקה,

את לחש הכיסופים,

את רחש הגלים המתנפצים,

של אהבה וכאב ואהבה וכאב ואהבה,

וחוזר חלילה ומתנפץ חלילה.

רואה את מראות חדרי ליבי, אתה רואה את האור הרך,

את צללי החלומות,

את טללי הזכרונות הנשברים,

של תום ילדות ונפילה,

של חדוות נעורים ונפילה,

של הילה ותהילה ונפילה.

חי בתוך ליבי,

שומע קול דממה דקה, מבית,

לא שומע קול רעש גדול, מחוץ.

רואה מחוץ אור רך, מבית,

לא רואה מראה חושך קשה, מחוץ.

אל המקום שבו אתה חי בתוך ליבי,

יבואו רק קולות יפים,

יגיעו רק מראות טובים.

לא אביא אליך, אל תוך ליבי, קולות חדשים

של רוע, של אסון.

לא אביא אליך, אל תוך ליבי, מראות חדשים,

של זדון, של חורבן.

אביא אליך, אל תוך ליבי, קולות חדשים

של אחירז, של אור, של זוהר,

שכל אחת מהן, משהו ממך חי בה.

אביא אליך, מבחוץ, מראה חדש.

מראה ציפור גן העדן.

פרח הדור, אצילי, מרהיב מאין כמוהו,

פרח כובש נשימה.

אביא אותו אליך, אל תוך ליבי, כמו אומר:

ציפור גן עדן, זה אתה, יהורז.

ועוד אביא אליך, מבחוץ, מראה חדש.

מראה חלוק הנחל השחור,

אבן חלקה, אצילית, צנועה מאין כמוה,

אבן עוצרת נשימה.

אביא אותה אליך, אל תוך ליבי, כמו אומר:

חלוק נחל שחור, זה אתה, יהורז.

בתוך ליבי, יום יום, אני מדבר איתך, כותב לך,

עוטף אותך.

בתוך ליבי, שעה שעה, אני מקשיב לקולך,

גאה בתבונתך, מתרפק על צניעותך,

מתעטף איתך.

רק בן ואביו יודעים מהו להתעטף יחד,

בתוך הלב.

ורק אנחנו, אתה, יהורז שלי, בני אהובי,

ואני, יודעים מהו להתעטף יחד, בתוך ליבי.

תמה שנת האבל. נקף יום האסון. נוטים צללי-ערב, פונה יום השנה.