יום הזיכרון 20.17 | אדוה קרא ואזאנא

אחות של אמיר קרא ז״ל

22 שנים עברו מאז ראיתי אותו לאחרונה,

22 שנים חלפו מהחיבוק האחרון, מהמבט והחיוך.

יותר שנים איננו מישנו

אמיר נפל כשהיה בן 20 וחצי, התמונה שלו פה היא מיום ההולדת האחרון שלו.

אמיר היה אח מעצבן. באמת. לא ממש הסתדרנו, ורוב הזמן רבנו.

על השלט, על הערוצים בטלויזיה, על שהיה מתאמן עליי בג'ודו ואני הייתי צריכה להיות רגועה ולא להתגונן (די הגיוני, לא?!), על מקום ישיבה בשולחן האוכל, ועל כל מיני דברים קטנים שאני כבר לא זוכרת.

 הוא הבן של ההורים שלי, הבן היחיד שיש להם.

גבוה, מסתיר בדיוק את השמש, למרות שהוא רזה מאוד, חובש משקפיים עם מסגרת דקה, ומעליהם, סימן ההיכר- גבות מחוברות ועבות.

סביר להניח שגם מחייך, חיוך נבוך.

אם הוא בדיוק רעב אז תדמיינו אותו במטבח, דלת המקרר פתוחה, אוחז פיתה בידו ומורח חומוס. אוכל בעמידה, המקרר עדיין פתוח; למקרה שירצה משהו נוסף לאכול.

ואם זו יום ההולדת שלו אז אין סיכוי שאמיר יפספס הזדמנות לעוגת ביסקוויטים שהוא כל כך אוהב, או עוגת גבינה אפויה שאימא אפתה במיוחד עבורו; ממש כמו זו שנאפתה ביום ההולדת האחרון שלו, יום הולדת 20.

ואם עכשיו סופשבוע, והוא יצא הביתה מהצבא, אז סביר להניח שלא תצליחו לדמיין אותו בבית. תיסעו בדמיונכם, באוטו של אבא, לכל מקום ברחבי הארץ- אילת, קריית שמונה, ירושלים, כנרת, המכתש הגדול או  נחל שניר; ואם במקרה לא יצאו לטיול, אז הוא אצל אחד מחבריו- עמית, איתי או רן.

ועכשיו, תנסו לדמיין את החיבוק המיוחד של אמיר, חיבוק עוטף, חזק ומלא בחום, שמלווה במבט החודר ובחיוך מתנוסס, כמו אומר "יהיה בסדר, אני בטוח..."

וגם "חלאס, כמה הם יכולים לשמוע עליי? בואי נעבור הלאה?!"