אמירי | אדוה קרא ואזאנא

אחות של אמיר קרא ז״ל

השנה ה-19

לפני 19 שנים, בערב יום הזיכרון עמדתי כדגלנית בטקס בנס ציונה.

הייתי בכיתה י', נס ציונה עוד הייתה מושבה קטנה ואינטימית, וכל דגל ייצג חלל אחר. עד היום אני זוכרת את שם החלל שלי. הייתי מלאה בגאווה וחשבתי על המשפחה של החלל. ניסיתי להיות עצובה ממש, ניסיתי להתחבר ולבכות...

זו הייתה היציאה שלך, היית בבית וגם כן הגעת לטקס. יום למחרת, בערב יום העצמאות נפגשנו בבימות, אתה היית עם חבריך ואני עם חברותיי, שלום מרפרף והמשכנו לדרכנו. אני עקבתי אחריך במבט משתהה, כל כך הייתי רוצה עוד רגע אחד איתך. כבר אז, והיום עוד יותר.

זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו, ששוחחנו ושהחלפנו מבטים. לא חשבנו או הרגשנו אחרת...

שבועיים אחר כך הובילו אותי לחדר המנהל ושם צרחת "אמירי" הבליחה מפי כשראיתי את שני החיילים. התחלתי לבכות ורציתי להיות לבד, רציתי לרוץ לשרותים. עצרו אותי. הדמעות נעצרו. לקח להם עוד המון שנים אחר כך לחזור.

אחרי 19 שנים אני עומדת בפני משימה מורכבת, כואבת ומשמחת כאחד- איך לספר לאיתמר על דוד אמיר, על אח של אמא וסמדי, והבן של סבתא הלן וסבא ראובן. איך להמחיש לו אותך, איך לקרב אותו לאדם שלא יפגוש לעולם, איך לרגש אותו ולגרום לו לצער?

לפני 19 שנים, בשבעה, אחת השאלות הראשונות שלי היו- איך נזכור אותך? את הקול, המגע, המבט, החיוך, הגבות והחיבוק? את הכל זוכרת ומרגישה וכך גם אעביר לאיתמרי.

אמירי, אני אספר לאיתמרי על כל השטויות שעשית- האימונים בג'ודו, מריבות על השלט והצקות מידיי צהריים, על חוש ההומור שלך, על התבונה וההבנה, על המבט שלך- השקט והחודר, על כמה אהבתי אותך. על כמה אני אוהבת אותך. על כמה שאתה חסר לי ועל כמה שאתה נמצא איתי, איתנו.

כשסיפרתי לאיתמרי שאנחנו הולכים לארוע לזכרך, והוא אמר בתמימות הילדית שלו "אמא, אבל לא הכנו לו עוגה" ו "איפה דוד אמיר? אני רוצה לפגוש אותו". אמרתי לו- "גם אני... גם אני...